לא ניצול, לא שורד. מנצח, קטע קצר על המילים שמעצבות את המציאות שלנו

מילים בוראות מציאות. הן מעצבות לא רק את הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו, אלא איך שאנחנו תופסים את עצמנו ואת האופן שבו הסביבה רואה אותנו. בתור מי שנפצע בשבעה באוקטובר, ובתור אדם שפגש כמה טראומות ומשברים מורכבים כבר מילדותו, אני מרגיש שהגיע הזמן לשים על השולחן נושא שקרוב מאוד ללבי. נושא שנוגע בשני ביטויים שהשתרשו בשיח הישראלי, "ניצול נובה" ו"שורד נובה".

בכל פעם שקוראים לי או לחבריי "ניצולים" או "שורדים", משהו בלב נצבט. פסיכולוגית, המילים הללו מקטינות. הן דוחפות אותך, גם אם בלי כוונה, למשבצת הקורבן. הן משדרות מסכנות ומקבעות אותך בתוך הטראומה. כשהסביבה מתייגת אותך ככזה, קל מאוד לתת לתת-מודע לצעוד לכיוון הקורבני ולהישאר שם.

אבל החיים לימדו אותי אחרת. בכל התמודדות משמעותית שעברתי, החל מהאתגרים בילדות ועד לפציעה שלי באותה שבת בבוקר, מצאתי את עצמי עומד בצומת. מצד אחד, השביל של הקורבנות, של ה"למה זה קרה לי" "למה זה מגיע לי" . מהצד השני, השביל של הצמיחה " צד הכוחות והעצמה עצמית". ואני החלטתי, בכל פעם מחדש, לבחור בשביל המחזק. להסתכל על הטראומה ולהגיד: "הדבר הזה בונה אותי. הוא עושה אותי אדם יותר גדול שמסוגל לעמוד באתגרים רבים ". אדם שמסוגל לעבור את החושך , לצאת ממנו מחוזק, ולהפוך למקור של כוח והשראה עבור אנשים אחרים, לעבור דברים קשים ועדין לסיים עם חיוך על הפנים ולדעת שהכל קורה מסיבה ולקחת את החיים בפרופורציות, כל יום שאנחנו קמים בריאים ושלמים זה מתנה ענקית.

הגיע הזמן לשנות את ההסתכלות החברתית שלנו. האנשים שהיו בנובה אינם "שורדים" או "ניצולים" , הם אנשים שעברו את התופת וניצחו. חשוב שתתנו לנו את התחושה והביטחון שיצאנו משם עם תעצומות נפש אדירות. שיש לנו את היכולת לעבור את המשברים הקשים ביותר עם חיוך, ושאנחנו כאן כדי לנצל את ההזדמנות הנוספת שקיבלנו פה ולחיות את החיים כמו שצריך.

בפעם הבאה שאתם פוגשים מישהו שהיה שם, או כל אדם שעבר טראומה קשה, תחשבו פעמיים איזו תחושה אתם רוצים להעביר לו במילים ובמבט שלכם. ההצעה שלי  תנו לו תחושה של מנצח. תשדרו לו שיש לו את היכולת להתמודד עם כל אתגר ולעשות דברים גדולים בחיים.

הבחירה הזו, להסתכל על החוזק ולא על השבר,  רלוונטית היום יותר מתמיד גם ברמה הלאומית. אנחנו עוברים תקופה מאתגרת, שבה השיח הציבורי, ובמיוחד ברשתות החברתיות, מציפים אותנו בקולות קיצוניים, בוויכוחים על בחירות ובתחושה של פילוג וריחוק. האלגוריתם מתדלק את הקיצון, אבל אם נרים רגע את הראש מהמסך ונסתכל על החיים האמיתיים, נראה שהאמת שונה בתכלית.

רוב האוכלוסייה בישראל לא נמצאת בקצוות. רובנו המוחלט רוצים בדיוק את אותו הדבר,  לחיות כאן חיים טובים ומכובדים. לבנות עתיד כלכלי יציב, להרגיש ביטחון במדינה שלנו, והכי חשוב לראות את כל החיילים שלנו חוזרים הביתה בריאים ושלמים.

כמו שמילים בוראות מציאות אישית, הן בוראות גם את הסיפור הלאומי של כולנו. המסכים שמקיפים אותנו מנסים לצייר תמונה של שבר, אבל לנו יש את הכוח לכתוב עלילה אחרת. דווקא עכשיו, מתוך הבלגן שסביבנו, הגיע הזמן שלנו לנצח יחד.